חרדה
חרדה היא הרגשה לא נעימה ומעורפלת של אי-נוחות, דאגה, חשש. באופן טבעי היא מתעוררת בתגובה לציפיית אירוע מלחיץ, מפחיד, לא נעים. לחרדה תפקיד חיוני בחיי היום- יום. כשאדם נמצא במצב של חרדה, מערכות ביולוגיות של הגוף שלו "מגויסות" וזה מאפשר לו להיות ערני יותר לגירויים סביבתיים: הגוף שלו מוכן לתגובות מהירות ויעילות במקרה הצורך. בימים של אדם הקדמון, חרדה אפשרה לבני אנוש לשרוד, להיות מוכנים להגיב לאירועים מסכנים כמו התקפות של טורפים או אסונות טבע.
בימינו, חרדה מתונה חיונית במצבים שדורשים התגייסות,פעילות מכוונת ויעילה כמו הכנה לבחינות, ראיון עבודה, עבודה בתנאי לחץ וכד'. חרדה במינון הנכון משפרת תפקוד ומאפשרת התקדמות.
לעומת זאת, כאשר רמות החרדה עולות בצורה משמעותית ולא מותאמת, הן משבשות אורח חיים התקין, גורמות למצוקה ופוגעות בתפקוד. במקרים אלו מדובר בהפרעת חרדה, כלומר שיבוש במנגנון הטבעי והתקין.
חרדה חברתית
זאת החרדה שמופיעה במצבים של חשיפה חברתית, בעת ביצוע פעולות בפומבי, כגון דיבור בפומבי, מפגש חברתי עם אנשים לא מוכרים, אכילה ב מסעדות ובתי קפה. המחשבה שמעוררת את החרדה אצל אנשים שסובלים מחרדה חברתית היא שהם עלולים להביך את עצמם בסיטואציות אלו ע"י אמירות מטופשות, התנהגות לא הולמת או בגלל שהסובבים יזהו אצלם סימני חרדה (זיעה, אודם, רעד).
פוביה
זוהי הפרעת חרדה השכיחה ביותר. מדובר בחרדה בעוצמה מאוד גבוהה שמופיעה בעת חשיפה למקור הפוביה. אנשים עם פוביה מנסים להימנע מחשיפה לגורם הפוביה ולפעמים ההימנעות יוצרת מגבלות משמעותיות בחייהם. הפוביות הנפוצות הן פוביה מג'וקים, גבהים, חיות (בייחוד כלבים), טיסות, מקומות סגורים, מקומות פתוחים. חומרת ההפרעה נקבעת על פי הפגיעה תפקודית שנגמרת כתוצאה ממנה. למשל, פוביה מג'וקים בדרגה קלה לא גורמת למצוקה ולא פוגעת בחיי היום כל עוד האדם שסובל ממנה לא נתקל בג'וק. אותה פוביה יכולה לגרום לפגיעה קשה באורח חיים במידה וכתוצאה ממנה האדם נמנע ממקומות רבים ומפעילויות חברתיות בגלל החשש להיתקל בג'וקים (לא יוצא לטיולים, לא נכנס לבניינים ישנים וכו').
התקפי פאניקה
התקפי פאניקה הם התקפים שמתבטאים בהרגשה איומה וחדה שמתוארת ע"י אנשים כ"הרגשה שתקף אני הולך למות או לאבד שליטה" ומלווה בתסמינים גופניים ביניהן דפיקות לב חזקות, קוצר נשימה, גלי חום, הזעה, הרגשת נימול בידיים ורגליים, בחילה.
ההתקף מתחיל באופן פתאומי, ללא שום סיבה נראית לעין, out of the blue , למשל בעת צפייה בטלוויזיה. ההתקף בדרך כלל נמשך בעוצמה גבוהה כ-10 דקות או אף פחות מזה. מאחר והתחושה בעת ההתקף היא כל כך עצמתית, עם חלוף ההתקף, האדם מרגיש תשוש, חרד, חושש למצבו הגופני. חשוב לציין כי התקף פאניקה בפני עצמו אינו מסוכן ולא גורם נזק לבריאות. יחד עם זאת, החוויה בעת ההתקף היא מחרידה ולכן אנשים רבים מוצאים את עצמם מזמינים מד"א ומגיעים למיון. הסיבה להתקפים היא הפעלת שווא של מערכת אזעקה הטבעית שפועלת בגוף ותפקידה להכין את הגוף לתגובה מהירה בעת מצבי סכנה ממשית, תגובה שמכונה fight or flight (הילחם או ברח).
לא ידוע מהי הסיבה להפעלת שווא של המערכת. ככל הנראה מדובר בנטייה ביולוגית הקיימת אצל חלק מאנשים, כאשר ההתקפים יותר שכיחים הגיל צעיר ובעת תקופות לחוצות, אם כי לא בהכרח.
הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD)
הפרעה טורדנית כפייתית, בלועזיתOCD (obsessive-compulsive disorder) , היא הפרעת חרדה שבאה לידי ביטוי בקיומן של מחשבות טורדניות שהן מחשבות לא הגיוניות, לא נכונות ומפחידות ש"חודרות" לראש ללא שום סיבה ברורה ומעוררות חרדה. הסוגים הנפוצים של המחשבות הן מחשבה על זיהום ("בכל מקום יש הרבה חיידקים וזה מסוכן לגעת בחפצים שונים") ומחשבות תוקפניות ("אני עלול לפגוע בלי סיבה, להרביץ או לקלל אנשים קרובים"). כאמור, המחשבות מעוררות חרדה ועל מנת להקל עליה, אנשים מרגישים צורך לבצע פעולה או טקס שמטרתם למנוע את ההתרחשות שבמחשבה ולהפסיק חרדה. לפעולה או טקס כזה קוראים פעולה כפייתית. לדוגמא, אנשים שסובלים ממחשבות טורדניות על זיהום, יכולים לרחוץ ידיים אינספור פעמים ולהימנע כלל מנגיעה בחפצים.
אנשים שסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית מודעים לכך שמדובר במחלה, הם מבינים ושהפעולות הכפייתיות שהם מבצעים אינן הגיוניות, אך לא מסוגלים שלא לבצע אותן בגלל רמות חרדה גבוהות שהמחשבות הטורדניות מעוררות.
לעיתים קרובות, אנשים מתביישים מהבעיה, מסתירים אותה ולא מחפשים עזרה. ההחלטה לפנות לרופא יכולה לקחת 10 שנים ואף יותר מזה.
הפרעה טורדנית כפייתית יכולה לפגוע באופן משמעותי באיכות חיים ובתפקוד האדם ביום יום, כולל פגיעה בחיי המשפחה, בעבודה ובלימודים.
טיפול בהפרעות חרדה
הטיפול בהפרעות חרדה כולל טיפול תרופתי, טיפול פסיכולוגי או שילוב בינהם. הבחירה בסוג הטיפול תלויה בסוג הבעיה, חומרתה והעדפות של המטופל עצמו.
טיפול תרופתי בהפרעות חרדה
התרופות שמשמשות לטיפול בהפרעות חרדה הן תרופות מקבוצת SSRI שהנפוצות ביניהן הן ציפרמיל, ציפרלקס, סרוקסאט ופרוזאק. אלו התרופות שמשמשות גם לטיפול בדיכאון, הן בטוחות לטיפול לאורך זמן, לא ממכרות, לא יוצרות תלות ולא פוגעות בערנות. התגובה לטיפול בדרך כלל מתרחשת תוך מספר שבועות.
קבוצה נוספת של תרופות שמשמשות לטיפול בחרדה הן תרופות הרגעה מקבוצת בנזודיאזפינים, שהנציגים שלה הם קלונקס, לוריוואן, קסאנקס. התרופות מקבוצה זו משפיעות מהר מאוד ומקלות על חרדה תוך חצי שעה ואף פחות מזה. החיסרון המשמעותי של התרופות מקבוצת בנזודיאזפינים הוא שלאורך זמן מתפתחת סבילות להשפעתן המרגיעה, כך שעם הזמן יש צורך במינונים גבוהים יותר על מנת להגיע לאותן התוצאות. כמו כן, לתרופות מקבוצה זו ניתן לפתח התמכרות במידה ונעשה בהן שימוש תדיר ושלא לצורך. השימוש בבנזודיאזפינים פוגע בערנות וגורם לטשטוש קל, כך שתחת השפעתן יש להימנע מנהיגה ומכל פעולה שדורשת ערנות.
ברוב הסוגים של הפרעות חרדה, מומלץ להתחיל טיפול משולב בתרופה אחת מקבוצת SSRI ותרופה נוספת מקבוצת בנזודיאזפינים. עם שיפור במצב, מפסיקים בהדרגה טיפול בבנזודיאזפינים וממשיכים רק עם התרופה מקבוצת SSRI.
טיפול התנהגותי-קוגניטיבי
זהו סוג של טיפול פסיכולוגי אשר ממוקד לטיפול בהפרעות חרדה. מדובר בטיפול קצר טווח שאורכו כ-3-4 חודשים. במסגרת הטיפול, המטופל נחשף באופן הדרגתי ומבוקר למצבים שונים שמעוררים חרדה ובעקבות זאת, מפתח סבילות לאותם המצבים, כך שעם כל חשיפות נוספות רמת החרדה שהמצבים האלו מעוררים יורדת ובסופו של דבר נעלמת. הטיפול מסוג זה דורש התמדה מצד המטופל, מוטיבציה לעבור שינוי והשתתפותו הפעילה כולל ביצוע שיעורי בית.
הטיפול הינו יעיל ותוצאותיו בדרך כלל נשמרות לאורך זמן ומקנות חסינות בפני חזרתם של הסימפטומים, ע"י מתן כלים להתמודד עם החרדה בכל פעם שתתעורר מחדש.